איך זה שבישראל יש כל כך הרבה אנשים שרוצים שלום, ובכל זאת יש כאן שוב ושוב מלחמות?
באחד התקשורים של תודעת העל, יש הסבר מרתק, מעורר מחשבה ואולי גם מאוד מעצבן, אבל למי שרוצה להבין איך דברים קורים הוא חזק מאוד.
בקצרה: כשצד אחד רוצה שלום אבל אין תגובה שמשלימה אותו מהצד השני בקונפליקט, הרצון לשלום נותר כמו קצה פתוח ומושך אליו את הקוטב הנגדי שלו – את המלחמה.
התעקשות לדבר על פתרון לסכסוך, על שלום ואהבה, כשאין בצד השני פרטנר שרוצה את אותם דברים (לפחות לא באותה כמות ועוצמה), מייצר את התוצאה ההפוכה – מלחמה נוראית וקשה.
זה נכון ליחסים עם שכנינו הערבים, ליחסים בתוך החברה הישראלית (וכל חברה) בזוגיות, בהורות, ובכל מערכת יחסים באשר היא. אם נביא את קוטב הרחמים בלי שיש שם מי שיביא אותו אלינו, נמשוך אלינו את תדר האכזריות.
כדי שתהיה הרמוניה, צריכה להיות השלמה והתאמה.
זה אומר שדיבורים על אחדות והבנה, כשאין פרטנר, הם הדבר הלא המוסרי אנרגטית לעשות.
ולכן: מי שמרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים.
כאן הקלטת השאלה בתקשור (מפגש 138 שאלות ותשובות יום ד' דקה 41 בערך)
